כבר מגיל צעיר היתה לי משיכה ליסוע, אולי זה בעצם קשור לזה שכבר כשעוד הייתי בבטן, ההורים שלי נסעו ברחבי הארץ כדי למצוא לנו קיבוץ מתאים לעבור אליו, וחמישה שבועות אחרי שנולדתי, עברנו. יכול להיות, להוכיח את זה אני לא יכול, רק שזה בהחלט מרגיש קשור.
אז זה היה בגיל 16, אחרי שכבר הייתי בהולנד 5 שנים קודם עם המשפחה, שהחלטתי לטוס לארצות הברית. בלי ליווי, בלי עזרה, האמת היא שהדבר היחידי שנעזרתי בזמנו בהורים שלי היה קניית הכרטיס, כשעוד קנינו במשרדי נסיעות, כל השאר, ממימון הנסיעה שכלל סגירת עסקת הלוואה מול הקיבוץ, אירגון ההסעות לשדה התעופה וחזור ובעצם כל דבר אשר נגע לנסיעה היה תחת אצבעותיי. מי ידע שהנסיעה הזו תשנה את חיי...
רק שמה שאני רוצה לכתוב עליו הוא לא זה, אלא על האהבה האינסופית שלי לתחושת הנסיעה, תחושת התזוזה, השינוי, הנוף הזז ומשתנה מול עיניי, האנשים השונים אותם אני פוגש לאורך הדרך.... מדהים כמה השתנתי מאז, כמה חששתי בגיל 14 לרדת לקרית שמונה לבד, ורק שנתיים אחרי זה נחתתי לבד בניו-יורק, איזה שינוי!
אני זוכר עד כמה חששתי לפני כל נסיעה, על מה צריך לארגן ולארוז, מה יקרה אם אשכח משהו ובכלל, מה אעשה אם לא אדע מה לעשות, מה יקרה אם לא יהיה שם מישהו לעזור לי? כמה חשש, כמה פחד, והכיף הוא בסוף לגלות שזה כל מה שזה, פחד. סך הכל רגש, לא יותר מזה, רק עד כמה שהוא יכול להשפיע כשלא מכירים אותו, סוג של "איום" שבכלל לא בא לאיים, אלא כדי להעיר את תשומת ליבנו, הרי מי מרשה לעצמו להיות שאנן כשיש פחד? ;-)
כבר שנים שאני אומר שאם יש עצה אחת שאני מוכן לתת בלב שלם, אז היא זו: צאו לטייל לבד.
טיפ קטן למרגישים בפחד, אתם לעולם לא תהיו לבד.
נסיעה נעימה!!
No comments:
Post a Comment