זכיתי לאהוב

אתמול באמצע הלילה דיברתי עם חברה טובה חדשה והיא שאלה אותי: "למה אתה לא כותב בעברית?"

התשובה היחידה שיצאה לי היתה האוטומטית: "אני פשוט פונה לקהל יותר גדול", רק שזה בהחלט גרם לי לחשוב....

ככה יצא שהיום, כשקמתי להליכת הבוקר שלי, בשעה מאוחרת אני חייב להוסיף (אמרתי כבר שהייתי ער באמצע הלילה?), חשבתי לעצמי למה אני בעצם לא פונה לקהל אליו אני מרגיש הכי שייך, לאנשים איתם גדלתי, למדינה אותה, בסופו של דבר, אני רואה כבית, אז למה?

לא הגעתי לתשובה ברורה בזמן ההליכה, רק שעכשיו, כשאני שואל את עצמי שוב, התשובה הראשונה היא: כי כואב לי.

לא נהניתי לגדול פה, לא בקיבוץ, ולא בישראל בכלל, והסיבה הראשונה היא הלחץ האינסופי שיש פה, הכסאח הישאלי, הכאב הזה שאנחנו גדלים על לשמר אותו במקום לרפאו, המריבות האינסופיות בין העדות, רק בגלל שאנשים שונים אחד מהשני.... ועוד כל כך הרבה סיבות נוספות, פשוט לא נהניתי.

הרגשתי תמיד שונה פה בישראל, אני תמיד אהבתי לזוז לאט, לעשות דברים לשם העשייה שבהם, ולא כדי להספיק לעשות איתם משהו והלחץ הישראלי ממש הפריע לי לנשום, זו גם אחת הסיבות למה שאני עושה ככלל, לעזור לאנשים לנשום ולהירגע, כך שאני אוכל לחיות פה יותר בנוחות. לאורך השנים גיליתי שאני ממש אוהב את המדינה הזו, לא את הגבולות, אלא את האווירה החיה שפה, האנרגיה המדהימה שיש באנשים פה, את חווית החברות והמשפחה כשמצאתי את עצמי צריך עזרה, יש פה משהו פשוט אחר מכל מקום בו הייתי וחייתי, ועשיתי את זה פה ושם :-)

אז למה בעצם לא לכתוב בעברית? אם אני כל כך אוהב את המקום, למרות הכאב איתו גדלתי, למרות הלחץ הקבוע הזה שיש פה שבעצם מטריף אותי, למה לא לכתוב לקהל, לאנשים שחיים פה בשפה שתהיה להם הכי נוחה לקריאה והבנה?

שאלה מעולה, ואני מודה לאותה אישה מדהימה על השאלה, כי היום, כשהלכתי את הליכת הבוקר שלי, עברתי ליד כמה מכוניות שמשום מה חנו ליד גדר המערכת, ובאחת מהן, ישבה אישה והשגיחה על בנה, ומהרדיו בקע שיר שאני אישית מאוד אוהב: "זכיתי לאהוב" של עיברי לידר, וזה גרם לי להרהר.

כי כן, אני באמת זכיתי לאהוב, זכיתי על ידי זה שנולדתי, שכן נולדתי למשפחה שאם אפשר להגיד עליה משהו אחד בפה מלא ובלב שלם, הוא שהאהבה קיימת בה ובשפע, פשוט נולדתי לזה ולזה הורגלתי, לאהוב.

דבר נוסף היה שעם האהבה הזו גם חוויתי כאב גדול בזמן שגדלתי, כאב שכמעט והביא אותי לסיים את חיי בגיל יחסית מוקדם, וזו היתה אותה אהבה, אותה אהבה עלייה גדלתי שהשאירה אותי כאן חיי, האהבה לבני האנוש, לאותם אלו שחיים מסביבי וכן היו רוצים לאהוב. זו היתה אותה אהבה שעזרה לי להישאר ולחפש דרך אחרת לחיות בה, זו היתה אותה אהבה שעזרה לי לאורך כל החיפוש, שהדריכה, שכיוונה, שהגנה ושמרה, זו היתה אותה אהבה שעשתה כל כך הרבה, ועדיין שם, מדריכה אותי בדרכי ושומרת על נפשי.

אז זה למה אני כותב עכשיו בעברית, זוהי הסיבה ללמה החלטתי הבוקר כן לכתוב בעברית, לאותם אנשים החיים במדינה מהיפות והחיות שהכרתי, כי זכיתי לאהוב, וכל רצוני כעט הוא לחלוק את אותה אהבה עם האנשים שהמשפחה שלי, הקטנה והגדולה, חיים בה.

אוהב אתכם, וכל כך מקווה שתחוו את אותה אהבה.

היא אפשרית.