אכזבה

כמה תמיד פחדתי ממנה, אותה אכזבה כואבת ומעיקה, כמה תמיד פחדתי לפגוש אותה, כשאני לא מוכן, ככה בהפתעה, פתאום ובלי זמן להתכונן... כמה פחדתי ממנה.

אכזבה,

כן כן,

גם את חלק מהחיים,

כן כן,

גם את שם,

מגיעה ללא הכן,

ללא תרועה,

שכן איזו אכזבה תהיי אם אוכל להתכונן לבואך?

כמה כואבת היא האכזבה,

שהרי כל כך רצינו במשהו,

כל כך התכוננו ועשינו,

בדקנו ובנינו,

והנה היא באה,

בלי לשאול אם היא בכלל רצויה,

הנה היא באה - האכזבה.

כואב לי לכתוב עכשיו,

כואב לי כל כך,

להודות שאין לי שליטה,

שאני לא יודע,

איך ומה לעשות,

כמה כואבת היא האכזבה.

ואין לי איך לשנות אותה,

אין לי מה לעשות,

היא שם, 

היא כאן,

והיא תלך כשהיא תרצה ותבחר בזה.

אז מה לעשות?

איך משנים את ההרגשה הזו?

לפני חודש ראיתי את הפחד,

לפני חודש ראיתי עד כמה אני מפחד ממנה,

ולפני חודש זה היה,

שאמרתי לראשונה - 

אכזבה, ברוכה הבאה!

זה לא עשה את זה ליותר קל,

כי בהחלט כאב לי להרגיש את בואה,

רק דבר אחד אני למדתי,

וזה

שהיא לא כל כך מפחידה.

The Consciousness of Love

Three weeks ago I found myself realizing that I am on the brink of a change in my consciousness, I suddenly saw that my consciousness is moving to a one of love.

It's been years of living in the consciousness of fear, afraid something bad will happen and doing whatever I could to change it, or to prevent it if possible. Those were some exhausting years, I must say, having the ongoing process running through my head non stop, and I do mean - Non stop.
Yet now when I look back, it's so worth it!! Having the ability of coming out of the perspective of fear at any time I choose and want, how wonderful is that!! And now, having come to this place, I realize I even don't have to do that, I can literally stay in love, all the time :-)

It's quite the experience for me, having been so used to live in fear, so used to exploring it, learning it, becoming aware of what it is actually made out of, and here I am now, not having to do it kind of "scares" me (;-)), what do I do now?

Today I see that the consciousness, our consciousness, the human collective consciousness, is actually changing, it's not a joke, it's happening right in front of us, as we, literally, speak!

I so wish people will see the love they are living in, the protecting warmth of life, that they would see that the actual thinking is what keeps creating the fear they are experiencing. It's not that i don't love fear, I absolutely adore it!!! It was, so far, my best teacher and guide, I've learned so much from it, yet living in it as a must takes all the fun out, therefore making fear not such a lovely feeling. It is wonderful to feel fear as much as it is to feel love, the change is in the perspective we are using when we look at it. Love your fears, and stop fearing your love, change that, and your life will, eternally, change.

Love you all!!

נסיעה

כבר מגיל צעיר היתה לי משיכה ליסוע, אולי זה בעצם קשור לזה שכבר כשעוד הייתי בבטן, ההורים שלי נסעו ברחבי הארץ כדי למצוא לנו קיבוץ מתאים לעבור אליו, וחמישה שבועות אחרי שנולדתי, עברנו. יכול להיות, להוכיח את זה אני לא יכול, רק שזה בהחלט מרגיש קשור.

אז זה היה בגיל 16, אחרי שכבר הייתי בהולנד 5 שנים קודם עם המשפחה, שהחלטתי לטוס לארצות הברית. בלי ליווי, בלי עזרה, האמת היא שהדבר היחידי שנעזרתי בזמנו בהורים שלי היה קניית הכרטיס, כשעוד קנינו במשרדי נסיעות, כל השאר, ממימון הנסיעה שכלל סגירת עסקת הלוואה מול הקיבוץ, אירגון ההסעות לשדה התעופה וחזור ובעצם כל דבר אשר נגע לנסיעה היה תחת אצבעותיי. מי ידע שהנסיעה הזו תשנה את חיי...

רק שמה שאני רוצה לכתוב עליו הוא לא זה, אלא על האהבה האינסופית שלי לתחושת הנסיעה, תחושת התזוזה, השינוי, הנוף הזז ומשתנה מול עיניי, האנשים השונים אותם אני פוגש לאורך הדרך.... מדהים כמה השתנתי מאז, כמה חששתי בגיל 14 לרדת לקרית שמונה לבד, ורק שנתיים אחרי זה נחתתי לבד בניו-יורק, איזה שינוי!
אני זוכר עד כמה חששתי לפני כל נסיעה, על מה צריך לארגן ולארוז, מה יקרה אם אשכח משהו ובכלל, מה אעשה אם לא אדע מה לעשות, מה יקרה אם לא יהיה שם מישהו לעזור לי? כמה חשש, כמה פחד, והכיף הוא בסוף לגלות שזה כל מה שזה, פחד. סך הכל רגש, לא יותר מזה, רק עד כמה שהוא יכול להשפיע כשלא מכירים אותו, סוג של "איום" שבכלל לא בא לאיים, אלא כדי להעיר את תשומת ליבנו, הרי מי מרשה לעצמו להיות שאנן כשיש פחד? ;-)

כבר שנים שאני אומר שאם יש עצה אחת שאני מוכן לתת בלב שלם, אז היא זו: צאו לטייל לבד.
טיפ קטן למרגישים בפחד, אתם לעולם לא תהיו לבד.

נסיעה נעימה!!

ואהבת

פשוט, לא?

ואהבת,

למה זה כל כך מסובך?

פשוט לאהוב,

ולחייך ולקבל,

וכן,

גם את החלקים הבלתי אפשריים.

כי פה זה כל העניין,

לאהוב זה לאהוב,

זו לא החלטה,

את מה כן ואת מה לא,

ואהבת,

זה פשוט.

אז איך בעצם אוהבים?

עם מה שקל לאהוב בהחלט אין מה להתעסק יותר מדי,

זה קל,

אבל מה עם שאר הדברים?

היותר מאתגרים?

איך אוהבים אותם?

אז בואו ניקח רגע צעד אחורה,

למה אנחנו בעצם לא אוהבים?

מה עוצר אותנו מלחוות אהבת אמת ועוד בחינם?

האם אנחנו באמת צריכים לעשות משהו מסויים על מנת להגיע לשם?

או שבעצם אנחנו כבר עושים אותו וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להיות מודע אליו...

מה בעצם עוצר אותנו מלחוות אהבה,

במלואה ובריבונה,

מה עוצר אותנו מלחוות את מה שכל אישה וגבר מבקשים לחוות?

כשמסתכלים על זה, 

הצד השני של המטבע הוא הפחד,

הוא היין של היאנג,

או אולי להיפך,

ועדיין,

אהבה ופחד לעולם יהיו ביחד,

אחד ליד השני,

יוצרים הכל,

ביחד.

אז איך חווים את האהבה?

איך עוברים צד על מנת,

לפחות,

לקבל את הפחד כאפשרות,

ולא כחובה,

איך בעצם חובים את האהבה במלואה,

ואוהבים - הכל?

זה פשוט האמת,

והמיינד מסתבר מתקשה לקבל הוראה פשוטה שכזו,

שכן זו היציאה מהמיינד,

מהמחשבות והחישובים האינסופיים שלו,

מהבדיקה הרצופה אם הכל בסדר,

אם יש עוד משהו ששכחנו לעשות,

זו היציאה הזו,

מהמיינד, מהשכל,

שמוציאה אותנו מהפחד.

שכן זהו הפחד של המיינד,

הפחד מלא-נודע,

הלב שוחה בו באהבה אינסופית,

וכל עוד אנחנו נמצאים בתוך המיינד,

בתוך רצף הבדיקות האינסופיות אשר קורות יום אחרי יום,

כל עוד אנחנו שם,

אנחנו חווים את הפחד מהלא-נודע.

אז מה עושים?

איך יוצאים מזה?

זה כל כך פשוט....

לוקחים נשימה עמוקה ומודעת,

ואז לוקחים עוד אחת,

לא על מנת שייקרה משהו,

אלא כדי להיות איתה,

עם הנשימה,

עם הרגע בכבודו ובעצמו.

זה בסדר, אפשר לנשום.

השינוי קורה מעצמו. ;-)

אהבה

אהבה,

איזו מילה,

איזה מושג,

הדבר אשר מושך הכי הרבה אנשים,

ובאותו הזמן,

מרתיע.

כמה מאיתנו מחפשים להרגיש אהבה,

כמה מאיתנו מבלים את כל חיינו בתקווה ובבקשה לחוות אותה.

אז למה אנחנו כל כך נבהלים כשהיא מגיעה?

כל החיים שלי רציתי לחיות בה,

להיות בה,

חיפשתי דרכים,

פיתחתי רעיונות,

ואפילו הגעתי

לנקודה בה אני יכול לחוות אהבה בכל רגע בו אבחר.

רק ש....

זה בדיוק העניין,

רק כשאני בוחר.

היום, 

אחרי שמילאתי את עצמי באהבה,

שגדלה וגדלה,

יום אחר יום,

רגע אחר רגע,

היום אני רואה עד כמה קשה לי להכיל אותה,

ולכן היא מתפרצת,

ומבהילה,

אני לא יודע איך להכיל אותה בתוכי,

ולכן מרחיק אחרים אשר לא יודעים מה לעשות איתה.

כבר מעל ל-20 שנה שאני מתאמן באהבת הפחד,

נראה לי שהגיע הזמן

להתאמן באהבת 

וקבלת 

האהבה.

ייהי הוויתך ברוך.

זכיתי לאהוב

אתמול באמצע הלילה דיברתי עם חברה טובה חדשה והיא שאלה אותי: "למה אתה לא כותב בעברית?"

התשובה היחידה שיצאה לי היתה האוטומטית: "אני פשוט פונה לקהל יותר גדול", רק שזה בהחלט גרם לי לחשוב....

ככה יצא שהיום, כשקמתי להליכת הבוקר שלי, בשעה מאוחרת אני חייב להוסיף (אמרתי כבר שהייתי ער באמצע הלילה?), חשבתי לעצמי למה אני בעצם לא פונה לקהל אליו אני מרגיש הכי שייך, לאנשים איתם גדלתי, למדינה אותה, בסופו של דבר, אני רואה כבית, אז למה?

לא הגעתי לתשובה ברורה בזמן ההליכה, רק שעכשיו, כשאני שואל את עצמי שוב, התשובה הראשונה היא: כי כואב לי.

לא נהניתי לגדול פה, לא בקיבוץ, ולא בישראל בכלל, והסיבה הראשונה היא הלחץ האינסופי שיש פה, הכסאח הישאלי, הכאב הזה שאנחנו גדלים על לשמר אותו במקום לרפאו, המריבות האינסופיות בין העדות, רק בגלל שאנשים שונים אחד מהשני.... ועוד כל כך הרבה סיבות נוספות, פשוט לא נהניתי.

הרגשתי תמיד שונה פה בישראל, אני תמיד אהבתי לזוז לאט, לעשות דברים לשם העשייה שבהם, ולא כדי להספיק לעשות איתם משהו והלחץ הישראלי ממש הפריע לי לנשום, זו גם אחת הסיבות למה שאני עושה ככלל, לעזור לאנשים לנשום ולהירגע, כך שאני אוכל לחיות פה יותר בנוחות. לאורך השנים גיליתי שאני ממש אוהב את המדינה הזו, לא את הגבולות, אלא את האווירה החיה שפה, האנרגיה המדהימה שיש באנשים פה, את חווית החברות והמשפחה כשמצאתי את עצמי צריך עזרה, יש פה משהו פשוט אחר מכל מקום בו הייתי וחייתי, ועשיתי את זה פה ושם :-)

אז למה בעצם לא לכתוב בעברית? אם אני כל כך אוהב את המקום, למרות הכאב איתו גדלתי, למרות הלחץ הקבוע הזה שיש פה שבעצם מטריף אותי, למה לא לכתוב לקהל, לאנשים שחיים פה בשפה שתהיה להם הכי נוחה לקריאה והבנה?

שאלה מעולה, ואני מודה לאותה אישה מדהימה על השאלה, כי היום, כשהלכתי את הליכת הבוקר שלי, עברתי ליד כמה מכוניות שמשום מה חנו ליד גדר המערכת, ובאחת מהן, ישבה אישה והשגיחה על בנה, ומהרדיו בקע שיר שאני אישית מאוד אוהב: "זכיתי לאהוב" של עיברי לידר, וזה גרם לי להרהר.

כי כן, אני באמת זכיתי לאהוב, זכיתי על ידי זה שנולדתי, שכן נולדתי למשפחה שאם אפשר להגיד עליה משהו אחד בפה מלא ובלב שלם, הוא שהאהבה קיימת בה ובשפע, פשוט נולדתי לזה ולזה הורגלתי, לאהוב.

דבר נוסף היה שעם האהבה הזו גם חוויתי כאב גדול בזמן שגדלתי, כאב שכמעט והביא אותי לסיים את חיי בגיל יחסית מוקדם, וזו היתה אותה אהבה, אותה אהבה עלייה גדלתי שהשאירה אותי כאן חיי, האהבה לבני האנוש, לאותם אלו שחיים מסביבי וכן היו רוצים לאהוב. זו היתה אותה אהבה שעזרה לי להישאר ולחפש דרך אחרת לחיות בה, זו היתה אותה אהבה שעזרה לי לאורך כל החיפוש, שהדריכה, שכיוונה, שהגנה ושמרה, זו היתה אותה אהבה שעשתה כל כך הרבה, ועדיין שם, מדריכה אותי בדרכי ושומרת על נפשי.

אז זה למה אני כותב עכשיו בעברית, זוהי הסיבה ללמה החלטתי הבוקר כן לכתוב בעברית, לאותם אנשים החיים במדינה מהיפות והחיות שהכרתי, כי זכיתי לאהוב, וכל רצוני כעט הוא לחלוק את אותה אהבה עם האנשים שהמשפחה שלי, הקטנה והגדולה, חיים בה.

אוהב אתכם, וכל כך מקווה שתחוו את אותה אהבה.

היא אפשרית.

Feelings

Have you ever noticed how some feelings feel so good and yet some feel so bad? Don't you find that weird? I do.

I have always been very emotional, going from one to the next, some feel amazing and some feel terrible, and for years I have tried to understand why is that, why do we see, and because of that feel, some of them as good ones and some of them as bad ones.

Just before writing here I recorded another video for YouTube, which I am uploading as we speak, and just after, I felt like listening to "Breathe me" by Sia, which I find an absolute best song for feeling pain and sadness. So why would I want to feel that you might ask, well, that's exactly it, to FEEL!!!

I love feeling!! It is something which is way beyond me and unstoppable anyway, so why even bother trying to push it away from me or back down to my subconscious? Why try blocking something which is impossible to block and even if we managed to block it once or twice, eventually it will take us over and wash us with infinite amount of energy, so why even bother with trying blocking it in the first place?

As I was just listening to "Breathe me" I went straight away to my feeling zone, my place of safety, where I feel myself, where I allow myself to be, just be, and to feel that incredible emotion which rises from just listening to a beautiful song. Then it just came to me- there is absolutely NO wrong in feeling pain, sadness, anger, frustration, confusion and on top of all - Fear. I felt so alive from just listening to a song, I cried my eyes out and felt so good doing it I started laughing and enjoying it. I suddenly remembered how my parents always asked me: "What's wrong?" when I was crying, as if something was wrong in the first place, who said there's anything wrong? It's an emotion, something we feel, what can be wrong about that???

I love feeling, I love feeling life, feeling alive, and here's the thing, isn't that what everybody want? To feel and be alive? Just feel it, you are, just now, alive.