Faith

Where had it gone to?

לכתוב

לכתוב....

הוא אמר לי פשוט לכתוב,

לשבת מול המחשב, ולכתוב.

אבל על מה לכתוב?

מה בעצם כותבים?

ככה סתם? לתת לאצבעות לרפרף על המקלדת ולאותיות לצאת מעצמן?

אבל בשביל מה? מה זה נותן?

נמאס לי שיש לי כל כך הרבה מה לומר אבל כשאני מנסה לתת למילים לצאת, אני פשוט נתקע.

המילים יוצאות מבולבלות, לא ברורות,

המאזין מסתכל עליי בתמיהה, לא מבין מה ניסיתי לומר,

ואני נשאר מתוסכל, מבואס, כועס ואבוד,

לא פלא שהדיכאון כל הזמן חוזר.

כל הזמן קופצים לי לראש דברים שאני רוצה לכתוב ולדבר עליהם,

ממש כמעט כל יום,

אני פתאום חושב על משהו שאני רוצה לדבר עליו,

להבהיר אותו,

להביא אחרים להסתכל עליו מנקודת מבט אחרת, שונה,

וכל פעם אותו דבר,

הרעיון בראש,

המשפט הממצה את הרעיון מוכן,

רק כשאני מנסה להרחיב עליו במילים,

דברים פשוט משתנים,

הרעיון נהיה ערימת מילים לא ברורה,

ואני שוב,

חוזר לתסכול הנורא הזה.

לכתוב אלק....

אכזבה

כמה תמיד פחדתי ממנה, אותה אכזבה כואבת ומעיקה, כמה תמיד פחדתי לפגוש אותה, כשאני לא מוכן, ככה בהפתעה, פתאום ובלי זמן להתכונן... כמה פחדתי ממנה.

אכזבה,

כן כן,

גם את חלק מהחיים,

כן כן,

גם את שם,

מגיעה ללא הכן,

ללא תרועה,

שכן איזו אכזבה תהיי אם אוכל להתכונן לבואך?

כמה כואבת היא האכזבה,

שהרי כל כך רצינו במשהו,

כל כך התכוננו ועשינו,

בדקנו ובנינו,

והנה היא באה,

בלי לשאול אם היא בכלל רצויה,

הנה היא באה - האכזבה.

כואב לי לכתוב עכשיו,

כואב לי כל כך,

להודות שאין לי שליטה,

שאני לא יודע,

איך ומה לעשות,

כמה כואבת היא האכזבה.

ואין לי איך לשנות אותה,

אין לי מה לעשות,

היא שם, 

היא כאן,

והיא תלך כשהיא תרצה ותבחר בזה.

אז מה לעשות?

איך משנים את ההרגשה הזו?

לפני חודש ראיתי את הפחד,

לפני חודש ראיתי עד כמה אני מפחד ממנה,

ולפני חודש זה היה,

שאמרתי לראשונה - 

אכזבה, ברוכה הבאה!

זה לא עשה את זה ליותר קל,

כי בהחלט כאב לי להרגיש את בואה,

רק דבר אחד אני למדתי,

וזה

שהיא לא כל כך מפחידה.

The Consciousness of Love

Three weeks ago I found myself realizing that I am on the brink of a change in my consciousness, I suddenly saw that my consciousness is moving to a one of love.

It's been years of living in the consciousness of fear, afraid something bad will happen and doing whatever I could to change it, or to prevent it if possible. Those were some exhausting years, I must say, having the ongoing process running through my head non stop, and I do mean - Non stop.
Yet now when I look back, it's so worth it!! Having the ability of coming out of the perspective of fear at any time I choose and want, how wonderful is that!! And now, having come to this place, I realize I even don't have to do that, I can literally stay in love, all the time :-)

It's quite the experience for me, having been so used to live in fear, so used to exploring it, learning it, becoming aware of what it is actually made out of, and here I am now, not having to do it kind of "scares" me (;-)), what do I do now?

Today I see that the consciousness, our consciousness, the human collective consciousness, is actually changing, it's not a joke, it's happening right in front of us, as we, literally, speak!

I so wish people will see the love they are living in, the protecting warmth of life, that they would see that the actual thinking is what keeps creating the fear they are experiencing. It's not that i don't love fear, I absolutely adore it!!! It was, so far, my best teacher and guide, I've learned so much from it, yet living in it as a must takes all the fun out, therefore making fear not such a lovely feeling. It is wonderful to feel fear as much as it is to feel love, the change is in the perspective we are using when we look at it. Love your fears, and stop fearing your love, change that, and your life will, eternally, change.

Love you all!!

נסיעה

כבר מגיל צעיר היתה לי משיכה ליסוע, אולי זה בעצם קשור לזה שכבר כשעוד הייתי בבטן, ההורים שלי נסעו ברחבי הארץ כדי למצוא לנו קיבוץ מתאים לעבור אליו, וחמישה שבועות אחרי שנולדתי, עברנו. יכול להיות, להוכיח את זה אני לא יכול, רק שזה בהחלט מרגיש קשור.

אז זה היה בגיל 16, אחרי שכבר הייתי בהולנד 5 שנים קודם עם המשפחה, שהחלטתי לטוס לארצות הברית. בלי ליווי, בלי עזרה, האמת היא שהדבר היחידי שנעזרתי בזמנו בהורים שלי היה קניית הכרטיס, כשעוד קנינו במשרדי נסיעות, כל השאר, ממימון הנסיעה שכלל סגירת עסקת הלוואה מול הקיבוץ, אירגון ההסעות לשדה התעופה וחזור ובעצם כל דבר אשר נגע לנסיעה היה תחת אצבעותיי. מי ידע שהנסיעה הזו תשנה את חיי...

רק שמה שאני רוצה לכתוב עליו הוא לא זה, אלא על האהבה האינסופית שלי לתחושת הנסיעה, תחושת התזוזה, השינוי, הנוף הזז ומשתנה מול עיניי, האנשים השונים אותם אני פוגש לאורך הדרך.... מדהים כמה השתנתי מאז, כמה חששתי בגיל 14 לרדת לקרית שמונה לבד, ורק שנתיים אחרי זה נחתתי לבד בניו-יורק, איזה שינוי!
אני זוכר עד כמה חששתי לפני כל נסיעה, על מה צריך לארגן ולארוז, מה יקרה אם אשכח משהו ובכלל, מה אעשה אם לא אדע מה לעשות, מה יקרה אם לא יהיה שם מישהו לעזור לי? כמה חשש, כמה פחד, והכיף הוא בסוף לגלות שזה כל מה שזה, פחד. סך הכל רגש, לא יותר מזה, רק עד כמה שהוא יכול להשפיע כשלא מכירים אותו, סוג של "איום" שבכלל לא בא לאיים, אלא כדי להעיר את תשומת ליבנו, הרי מי מרשה לעצמו להיות שאנן כשיש פחד? ;-)

כבר שנים שאני אומר שאם יש עצה אחת שאני מוכן לתת בלב שלם, אז היא זו: צאו לטייל לבד.
טיפ קטן למרגישים בפחד, אתם לעולם לא תהיו לבד.

נסיעה נעימה!!

ואהבת

פשוט, לא?

ואהבת,

למה זה כל כך מסובך?

פשוט לאהוב,

ולחייך ולקבל,

וכן,

גם את החלקים הבלתי אפשריים.

כי פה זה כל העניין,

לאהוב זה לאהוב,

זו לא החלטה,

את מה כן ואת מה לא,

ואהבת,

זה פשוט.

אז איך בעצם אוהבים?

עם מה שקל לאהוב בהחלט אין מה להתעסק יותר מדי,

זה קל,

אבל מה עם שאר הדברים?

היותר מאתגרים?

איך אוהבים אותם?

אז בואו ניקח רגע צעד אחורה,

למה אנחנו בעצם לא אוהבים?

מה עוצר אותנו מלחוות אהבת אמת ועוד בחינם?

האם אנחנו באמת צריכים לעשות משהו מסויים על מנת להגיע לשם?

או שבעצם אנחנו כבר עושים אותו וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להיות מודע אליו...

מה בעצם עוצר אותנו מלחוות אהבה,

במלואה ובריבונה,

מה עוצר אותנו מלחוות את מה שכל אישה וגבר מבקשים לחוות?

כשמסתכלים על זה, 

הצד השני של המטבע הוא הפחד,

הוא היין של היאנג,

או אולי להיפך,

ועדיין,

אהבה ופחד לעולם יהיו ביחד,

אחד ליד השני,

יוצרים הכל,

ביחד.

אז איך חווים את האהבה?

איך עוברים צד על מנת,

לפחות,

לקבל את הפחד כאפשרות,

ולא כחובה,

איך בעצם חובים את האהבה במלואה,

ואוהבים - הכל?

זה פשוט האמת,

והמיינד מסתבר מתקשה לקבל הוראה פשוטה שכזו,

שכן זו היציאה מהמיינד,

מהמחשבות והחישובים האינסופיים שלו,

מהבדיקה הרצופה אם הכל בסדר,

אם יש עוד משהו ששכחנו לעשות,

זו היציאה הזו,

מהמיינד, מהשכל,

שמוציאה אותנו מהפחד.

שכן זהו הפחד של המיינד,

הפחד מלא-נודע,

הלב שוחה בו באהבה אינסופית,

וכל עוד אנחנו נמצאים בתוך המיינד,

בתוך רצף הבדיקות האינסופיות אשר קורות יום אחרי יום,

כל עוד אנחנו שם,

אנחנו חווים את הפחד מהלא-נודע.

אז מה עושים?

איך יוצאים מזה?

זה כל כך פשוט....

לוקחים נשימה עמוקה ומודעת,

ואז לוקחים עוד אחת,

לא על מנת שייקרה משהו,

אלא כדי להיות איתה,

עם הנשימה,

עם הרגע בכבודו ובעצמו.

זה בסדר, אפשר לנשום.

השינוי קורה מעצמו. ;-)

אהבה

אהבה,

איזו מילה,

איזה מושג,

הדבר אשר מושך הכי הרבה אנשים,

ובאותו הזמן,

מרתיע.

כמה מאיתנו מחפשים להרגיש אהבה,

כמה מאיתנו מבלים את כל חיינו בתקווה ובבקשה לחוות אותה.

אז למה אנחנו כל כך נבהלים כשהיא מגיעה?

כל החיים שלי רציתי לחיות בה,

להיות בה,

חיפשתי דרכים,

פיתחתי רעיונות,

ואפילו הגעתי

לנקודה בה אני יכול לחוות אהבה בכל רגע בו אבחר.

רק ש....

זה בדיוק העניין,

רק כשאני בוחר.

היום, 

אחרי שמילאתי את עצמי באהבה,

שגדלה וגדלה,

יום אחר יום,

רגע אחר רגע,

היום אני רואה עד כמה קשה לי להכיל אותה,

ולכן היא מתפרצת,

ומבהילה,

אני לא יודע איך להכיל אותה בתוכי,

ולכן מרחיק אחרים אשר לא יודעים מה לעשות איתה.

כבר מעל ל-20 שנה שאני מתאמן באהבת הפחד,

נראה לי שהגיע הזמן

להתאמן באהבת 

וקבלת 

האהבה.

ייהי הוויתך ברוך.