כמה תמיד פחדתי ממנה, אותה אכזבה כואבת ומעיקה, כמה תמיד פחדתי לפגוש אותה, כשאני לא מוכן, ככה בהפתעה, פתאום ובלי זמן להתכונן... כמה פחדתי ממנה.
אכזבה,
כן כן,
גם את חלק מהחיים,
כן כן,
גם את שם,
מגיעה ללא הכן,
ללא תרועה,
שכן איזו אכזבה תהיי אם אוכל להתכונן לבואך?
כמה כואבת היא האכזבה,
שהרי כל כך רצינו במשהו,
כל כך התכוננו ועשינו,
בדקנו ובנינו,
והנה היא באה,
בלי לשאול אם היא בכלל רצויה,
הנה היא באה - האכזבה.
כואב לי לכתוב עכשיו,
כואב לי כל כך,
להודות שאין לי שליטה,
שאני לא יודע,
איך ומה לעשות,
כמה כואבת היא האכזבה.
ואין לי איך לשנות אותה,
אין לי מה לעשות,
היא שם,
היא כאן,
והיא תלך כשהיא תרצה ותבחר בזה.
אז מה לעשות?
איך משנים את ההרגשה הזו?
לפני חודש ראיתי את הפחד,
לפני חודש ראיתי עד כמה אני מפחד ממנה,
ולפני חודש זה היה,
שאמרתי לראשונה -
אכזבה, ברוכה הבאה!
זה לא עשה את זה ליותר קל,
כי בהחלט כאב לי להרגיש את בואה,
רק דבר אחד אני למדתי,
וזה
שהיא לא כל כך מפחידה.